חזרה לתפריט ראשי

 

משחקי מחשב

דוד פרומר: "אני בא מהעבודה הזו, שמצלמים בה מלחמות, ואנשים צודקים זורקים אבנים על אלה שלא צודקים. אני מאלה שתמיד באים ומצלמים את האנשים שיורים אחד על השני. בתערוכה פתאום אני הייתי החייל בוידאו, פיון אלקטרוני, זה שיורים עליו"

בראיון לשוש מיימון, 7 ימים, 14.5.1991

 


David Frumer is using the flattened colorful and geometricized images of a video game screen. His pictures are one act scenarios telling of the tragedies of war by translating the action and armament into game sequences. In a touch of satirical rub, Frumer couples the international home-game craze to the international sport of actual conflict in which people really die.

Gil Goldfine, The Jerusalem Post, 22.4.1983


הצבעים העזים והמתוקים (שמצפים כאן אפילו את המסגרות) הצורניות הנוסחתית, הדמויות הסכמאטיות, כללי המשחק הקבועים והתוצאות הצפויות יוצרים עולם מלאכותי וסינתטי, שאפילו האלימות  לובשת בו מראה של צעצוע מכני. מטוסים, טנקים, דמויות אדם רובוטיות ויצורים כדוריים פעורי פה מתקיפים, יורים ובולעים אלו את אלו בקצב הסילון, וברקע התערוכה מהדהדים, כמובן, גם קולות המלחמה בלבנון.

טליה רפפורט, דבר, 29.4.1983


בניגוד לקוביזם של פיקסו וברק, שהעדיפו לוותר על הקולוריזם במישור מסר צורני, מנסה פרומר לשלב את הניגודים וליצור פרדוקס קיומי, בעזרת חוש הומור ורגישות. עיסוקו העיקרי והיחיד: מלחמת האדם ברעהו.

דורית קדר, על המשמר, 29.4.1983


משחקים אלקטרונים, אומר פרומר, מוציאים אגרסיה. אבל, השחקן אף פעם לא משלם את מחיר הטעויות. אם טועים – מתחילים מהתחלה. במשחקים שאצלי – ישלמו את המחיר.

ענת טל-שיר, העיר, 1.4.1983


דוד אומר: "התחלתי לפשט קצת את אנשי הוידאו שלי והגעתי לדמויות האלה. הציור המצרי היה הכתב, אחר כך עבר תהליך של הפשטה. אצל המצרים היו האנשים אותו דבר, רק הראשים התחלפו. פעם ראש נץ, ופעם ראש זאב, אבל היסוד היה מינימלי"

"רגע.. אתה הולך עם ה"וידאו" שלך אל המזרח?"

"כן. אני מתקרב בצבעוניות למזרח. יותר רבעי טונים... סגולים, ירוקים, ורודים, צהובים... זה קרה גם למוזיקה. המוזיקה הכירה בזה. לפי דעתי, מה שהסינטסייזרים עשו למוזיקה – הווידיאו יעשה לציור".

משה בן-שאול, סופשבוע, 23.11.1984

 

פרומר מתרגם את הצבעוניות האלקטרונית לערכים של צבע עשיר ומורכב. הוא בונה חלל שהתאורה שלו באה "מבפנים", ויוצר מעין זוהר וריצוד אופטי באמצעות שימוש מתוחכם בצבעים משלימים, שהופך את השלג של מסך הטלוויזיה למעין פוינטליזם (סרא, סיניאק) אלקטרוני.

קית הרינג, פנק ודוד ריב פחות או יותר סחטו את שבלונת האדם שיצא מהמחשב. פרומר, דווקא באמצעות הציור המתורבת שלו, מציג עוד אפשרויות. הדמויות שלו מזכירות לעתים ציורים מצריים (השורות, הקצב) או אצטקיים, כשאופן הטיפול שלו: ציור מתורבת – צרפתי, קלירי ודשן – מעומת עם המכניות והסכמתיות של הדימויים – ועם הפרימיטיביות שלהם.

הציורים שבהם פרומר "מתקרב למסך" ומגדיל דימויים מתוכו, מאפשרים לו לגעת בחומר שלו ממש, ולהציע האנשה של גרפיקה אלקטרונית... פרומר מצייר את המסך כמו אותו ילד שגדל עם זה – בטבעיות, התלהבות ואהדה.

 

נחום טבת, תל אביב, 23.11.1984

 

חזרה לתפריט ראשי