חזרה לתפריט ראשי
דינוזאורים דוד פרומר: "דינוזאורים זה עבר. יש המון עברים. זו חיה שנעלמה לפני 60 מיליון שנה. הם חיו על כדור הארץ 150 מיליון שנה. המון זמן, הם היו מאד מוצלחים, מאד מתאימים. עובדה ששרדו כל כך הרבה זמן. אני בונה חיות מחימר על שלד מעץ, עד שיש לי פסל שעומד. חימר זה אדמה, ואדמה זה ראשוני. לא הגעתי לזה אידיאולוגית. את הקשר גיליתי אחרי שהתחלתי לעבוד. כל זמן שהחומר רטוב וגמיש, זה פסל חי, עומד בזכות עצמו. כשהחומר מתייבש – הוא נסדק ונשבר, והעץ לא. וכשהוא עובר את תהליך השריפה, העץ בפנים נשרף, והוא למעלה קורס. אחר כך אני לוקח את השברים ומנסה לשחזר את הפסל. להביא אותו למצב שהוא יכול לעמוד. לפסלים האלה יש כאילו שני מחזורי חיים – פעם ראשונה כשהם רטובים, גמישים, אנושיים. ופעם שניה – כשצריך להקים אותם, לשחזר אותם, להעמיד אותם עוד פעם בזכות עצמם. את הדינוזאורים שלי אני המצאתי. הם לא מספרים. הם לא משום דבר. אני לא זואולוג, ולא ראיתי אותם באף מקום. זו ספקולציה. הם נוצרו מזה שלקחתי את החימר בידיים והוצאתי חיות. כל אבני המשחק, המרכיבים, שנמצאים בחיה אחת, נמצאים גם באחרת. אז אתה יכול להמציא אותם בקלות, בכיף. העמדתי חיות, שהיה להן איזשהו היגיון פנימי. שהחזיקו את עצמן. דינוזאור זו חיה עם תוכן פנימי. יש בה ייחודיות, אמינות פנימית, היגיון פיזיקלי וזואולוגי" בראיון לשוש מיימון, 7 ימים,14.5.1991 מדי כמה שנים יוצא דוד פרומר עם תערוכה חדשה, ומדי תערוכה באה קפיצה ואיתה, הופ, משהו חדש ... הפעם, למשל, מדובר בדינוזאורים, ואם ההפתעה של הדימוי אינה מספיקה, בא החומר ומשלים את התדהמה: פרומר עושה פיסול בקרמיקה. ומיד, כמובן, צריך להסתייג, שכן פרומר עובד עם החומר בקלות ובקריצה, תוך התעלמות חיננית מכל משא ההיסטוריה, התרבות, התקדימים וכו', שלוקח על עצמו בדרך כלל, ברצונו או שלא ברצונו, מי שעוסק בקרמיקה. מדובר בדינוזאורים. הם בינוניים בגודל, לא מיניאטוריים מדי וגם לא מפחידים, מונחים על במות קטנות או בתוך ויטרינות, ומשאירים טביעות אצבעות של עבודת יד... פרומר, מתוך החופש של הזר, המציץ, הלא מתחייב הנצחי על שום ז'אנר או טכניקה, עושה דברים שציונה שמשי או הקולגות שלה, יש לשער, לא היו עושים. למשל: הדינוזאורים שלו עומדים על שלד ברזל, ובכלל אינם מנסים להתמודד עם יציבות על טהרת החומר. דינוזאור אחד פשוט חצוי באמצע, אחר חושף את השלד שלו, עד שחתיכות החומר נראות כעטיפות מקריות. אין שום כבוד לעמידתו של החומר, למגבלות או לאתגרים שהוא מציב. אלא שחומר קרמי שרוף, אפילו הוא שבור, מודבק בצורה מודגשת בדבק כסוף ומחוזק על ידי "סיחים" של קבב, הוא חומר ראשוני וטבעי, עם אסוציאציות חומריות כבדות בשנים, שגם תעלולי פרומר לא יוכלו להן. מה גם שמדובר בדינוזאורים, יצורים לא מפוענחים, אשר למרות היותם פרה-היסטוריים, הם מסתוריים כמו אנשים מהחלל החיצון. אצל פרומר הם משחררים אותה מידה של דמיון, חופש ויכולת להשתעשע, כמו לו היה מדובר ביצורים עתידניים. ואכן, אין פלא שפרומר נדרש לשני הקצוות המנוגדים האלה: פרה-היסטוריה ועולם המחר. רותי דירקטור, מעריב, 31.5.1991 דוד פרומר מתייחס לדינוזאורים כאל יצירות פאר מיניאטוריות. הוא מטפל בהן בצורה אוהבת, פיליגרנית ומחויכת. המבנים האדירים, המורכבים מאין ספור פרגמנטים (עצמות השלדים ששרדו ושוחזרו) הופכים בפיסול שלו ליצורים זעירים, אלגנטיים וחגיגיים, גם כשהם מתפרקים... הארכיאולוגיה המיניאטורית החגיגית פועלת בתערוכה בשני מסלולים: האחד אומר: "אל תהמרו על מפלצות ענק. היום הן תכשיטים על מדף בביתנו". המסלול השני הוא התעמקות באופציות מבניות של היצור הזה... ציונה שמשי, הארץ, 4.6.1991 העניין שפרומר מוצא במפלצות הקמאיות הוא לא עניין זואולוגי, אלא הרצון לומר משהו על דבר שאיננו. על הניסיון הכמו-ארכיאולוגי לשחזר אותו ועל ההישרדות. פסלי הדינוזאורים שלו אינם שלמים. הם מורכבים מחלקים מפורקים ומפוררים המאוחדים מחדש באמצעים מלאכותיים: שלד מתכת, תותבות מגלגלים, קביים. הפסלים מוצגים בתוך תיבות פרספקס שקופות כמו ממצאים ארכיאולוגיים. גם החומר שממנו עשויים הפסלים, חימר שרוף, שולח לכיוון ארכיאולוגי, בעיקר ארכיאולוגי מקומי. אסתר זנדברג, העיר, 17.5.1991
|