חזרה לתפריט ראשי
ציורי נוף כמכלול, ציורי הנוף של דוד פרומר מהווים אולי את גוף העבודות האישיות ביותר שלו, שבהן ניתן להציץ אל שורשיו האישיים והאמנותיים. פרומר נולד ב 1946 בקיבוץ רמת הכובש שבשרון, וחי שם עד גיל 31. השרון של נעוריו, טרום קניונים ובנייני קומות מפלדה וזכוכית, וכבישים מרומזרים היה עולם חקלאי עם שדות אינסופיים, פרדסים, שמיים גבוהים, אדמת חמרה חומה אדומה ודיונות חיוורות. זאת היא תבנית נוף הולדתו. פרומר לא נמשך לנוף עירוני או לנופים הציוריים והרומנטיים של הגליל והרי ירושלים. הנופים של פרומר הם שטוחים, והשמיים, שמי צהריים תכולים ובהירים, ללא זכר לענן, והם תופסים לפחות את מחצית שטח הציור. למרות הקשר הרגשי החזק שלו לנוף זה, אין בציורי הנוף שלו אפילו שמץ סנטימנטאליות או התרפקות על עבר קמאי. חבילות הקש בשדה קשות ודוקרניות, האור חד וכמעט אכזרי, הצל קשה וחסר פשרות, כמו המציאות הישראלית העכשווית. אבל, יש גם רוך ואהבה באותם נופים. דיונות החול ענוגות כחמוקי אישה, חבילות החציר ההולכות וקטנות לקראת האופק, עד שהן נמוגות באובך החמסין, כמו כמיהה לבלתי נתפס, כמו געגוע. בניגוד לרוב עבודותיו שהן קונספטואליות במהותן, והצד הרעיוני/מושגי שלהן מכתיב גם את התוכן וגם את הצורה, ציורי הנוף נוצרו מתוך דחף אסתטי טהור ומוצהר. כמו מאטיס שגרס שתפקיד הציור הוא לענג את הצופה, ניסה כאן פרומר ליהנות את העין, לפתות את הצופה להתאהב בציור. ההוכחה להצלחתו היא שכל ציורי הנוף שלו נמכרו. כמו אצל מאטיס עצמו, חוסר היומרה של ציורים אלו, ופשטותם הרעיונית, מבליטים את כשרונו העצום של פרומר בכל הנוגע לקומפוזיציה ולצבעוניות. ברור כאן שפרומר נהנה מפעולת הציור, וההנאה עוברת לצופה. כצייר, פרומר נמשך כל חייו לשתי אסכולות ציור מנוגדות לכאורה: מינימאליזם והיפריאליזם. בסוף שנות ה 70 ותחילת שנות ה 80 הוא ביצע עבודות של לבן על לבן, במקביל, יצר רישומי עיפרון מדויקים ביותר, עד שכמעט אין להבדילם מצילום. בציורי הנוף שלו מצליח פרומר "לחתן" שתי אסכולות אלו. חלוקת השטח פשוטה כמו בציוריו המוקדמים של ברייס מארדן: שני מלבנים צמודים זה לזה במאוזן – האחד שמיים, השני ארץ. האלמנטים הריאליסטים – חבילות החציר, האקוודוקט הרומאי, ברושים על גבעה, שינוי מעודן בגווני החול, וצל וצילו של צל, מעגנים את הציור במציאות קונקרטית. חבילות החציר הפזורות בשדה השלף, המלבניות והמעוגלות, מזכירות את ציורי ערימות השחת של מונה. כמו בציורים של מונה, גם הן צורות גיאומטריות פשוטות, כמעט מופשטות, המוגדרות בחלל בעזרת משחקי האור והצל על פניהן. דיונות החול המכסות כמעט את האקוודוקט הרומאי מזכירות את משטחי העור בפורטרטים הענקיים של אלכס כץ, האמן האמריקאי שהתחיל את הקריירה כאמן מופשט, והריאליזם שלו ספוג ידע אבסטרקטי. גם אצל פרומר, המודולציה של הדיונה היא מעודנת. סימני הרוח שליטפה את פני הגבעה מתוארים בגוון כהה אך מעט, כמעט בלתי נראה מהגוון הצהבהב לבנבן של הדיונה, אך הוא מדויק, אותנטי ומוחשי. על אף שפרומר נעזר בצילום ומעתיק את קווי המתאר בהקרנה, למעשה, אין הוא מנסה להעתיק אותו לכל פרטיו, להפך. כמו מונה ואלכס כץ, הוא מזקק את האינפורמציה הזמינה לעין ולוקח ממנה רק את הנחוץ ביותר, כאילו מנסה לברר מהו מינימום האלמנטים האפשריים בכדי ליצור תמונה שהיא תמציתית, מענגת וחווייתית. חי קנפו
|